המלאך שלי - לקבל תמיכה מבני בריתך 

המלאך שלי - לקבל תמיכה מבני בריתך


את/ה לא לבד. אף אדם מצליח לא עשה את זה לבד. אמנם אנו חיים בעולם המעודד אינדיבידואליות אך למעשה, מאחורי כל אדם מצליח עומדת ברית חיובית. אנחנו יצורים חברתיים החיים ופועלים בשיתוף פעולה עם "בני ברית". ברית היא הסכם של תמיכה הדדית, המבוסס על חזון, אמונה או רעיון משותף. בני בריתנו הם כל אותם אנשים, מלאכים ויצורי טבע (חיות, צמחים, קריסטלים וכד') התומכים בחזון האישי שלנו לחיים. כלומר, הם עוזרים ומעודדים אותנו לגלות, לרפא ולממש את חלומותינו הגדולים והקטנים בכל התחומים.

כולנו נולדנו לתוך ברית ונמצאים בתוך בריתות רבות כגון: יהדות (ברית מילה/הבריתה), זוגיות (ברית הנישואין), משפחה, חוזה העסקה או הסכם עם לקוחות בעבודה ועוד. כמו כן, אנחנו חברים או פעילים בקבוצות או מעגלים חברתיים כאלה או אחרים, תומכים בקבוצות ספורט, מפלגות או מתחרים בתוכניות מציאות, פעילים בפורומים, מזדהים עם סגנון לבוש מסוים, גרים בשכונות בעלי אופי מוגדר ועוד.

למרות ריבוי הבריתות אליהן אנו שייכים (במודע או שלא במודע), לעיתים אנו עלולים לחוש בודדים או חסרי אונים בתחום כזה או אחר. המסע קשה מנשוא והתרמיל כבד על כתפינו. אך למעשה אנחנו אף פעם לא לבד. תמיד אנחנו מוקפים בבני ברית גלויים וסמויים, המוכנים להתגייס לעזרתנו אם רק נבקש. לפניכם קטעים מסיפורו האמיתי של הרמן רוזנבלט, שהתקבל בדואר אלקטרוני ונפוץ בימים אלה ברשת האינטרנט, על מלאכית שנתגלתה לו בהיותו נער בשואה ואשר עזרה לו לשרוד:

..."ב-1943 נשלחנו למחנה אחר בגרמניה, במקום בשם שליבן. שם נשלחתי לעבודה בייצור פצצות נגד טנקים. עבדתי בלילות, וישנתי במהלך היום. תמיד היה לי קר, ותמיד הייתי רעב. יום אחד הופיעה אמי בחלומי. היא אמרה מעט מאוד: "אני שולחת לך מלאך". ואז התעוררתי. כמה ימים לאחר מכן, הלכתי במחנה, קרוב לגדר. מובן שאי אפשר היה לגעת בגדר, כי היא הייתה מחושמלת. אם רק התקרבת לגדר, הנאצים היו יורים בך. אבל קלטתי משהו בזווית העין, מעברה השני של הגדר: ילדה קטנה, בת עשר, שהתחבאה מאחורי עץ.

שאלתי אותה...: "יש לך משהו לאכול?"...היא הושיטה יד אל כיס מעילה, הוציאה תפוח, וזרקה אותו אליי.התפוח נחת בין שתי שורות גדר תיל, ואני הסתכנתי בזחילה ביניהן. אבל זה היה שווה את המאמץ. כמה זמן עבר מאז שראיתי תפוח!

תפסתי את התפוח, ובעודי רץ, שמעתי אותה אומרת: "להתראות מחר". למחרת באתי אל אותו מקום באותה שעה. היא הייתה שם, וזרקה אליי פרוסת לחם. אמי צדקה. היא שלחה לי מלאך...פגישות אלו נערכו, מדי יום, בערך באותו זמן, במשך שבעה חודשים. במשך כל אותו זמן, לא דיברתי עם הילדה. לא ידעתי את שמה, והיא לא ידעה את שמי. ואז הגיעה לאוזנינו השמועה שלמחרת יעבירו אותנו למחנה אחר .אמרתי לילדה שלא תבוא עוד...

אחרי המלחמה... ב-1957, קיבלתי שיחת טלפון מחברי סיד. הוא היה הונגרי ויצא באותה עת עם צעירה יהודיה מניו-יורק, שהייתה אף היא הונגריה. לאישה זו הייתה חברה פולניה, וסיד חשב שמכיוון שאני פולני, אולי הוא ישדך בינינו. בתחילה התנגדתי, ידיי היו מלאות עבודה בעסק שלי, ולא היה לי כל עניין בפגישות עיוורות, אבל סיד עמד על כך שאנסה לפחות.

נפגשתי איתה. שמה היה רומה, והיא הייתה אחות בבית החולים בברונקס. יצאנו לארוחת ערב והיה לנו נעים ביחד. היא הייתה יפה, עדינה וחכמה. בדרך הביתה, התחלנו לדבר על חוויות המלחמה שלנו. סיפרתי לה שהייתי במחנה ריכוז. "ואיפה היית את?" שאלתי. "התחבאתי עם הוריי בגרמניה", היא אמרה. "ליד החווה שלנו היה מחנה ריכוז. נהגתי ללכת לגדר, ולזרוק אוכל לילד אחד." "באמת? איך הוא נראה?" "הוא היה גבוה ורזה." טוב, הרבה אנשים היו גבוהים, וכולם במחנה היו רזים. שאלתי אותה: "מה הוא נעל?" "סמרטוטים". אני נעלתי סמרטוטים. הקשיתי עוד: "כמה זמן זה נמשך?" "בערך שבעה חודשים." "ויום אחד, הוא אמר לך לא לבוא יותר, כי מעבירים אותו למחנה אחר." "כן." "טוב, רומה, אני הייתי הילד הזה." "ואני הייתי הילדה"...

אני מאמין ששרדתי משום שאמי מעולם לא עזבה אותי. לא רק במהלך המלחמה, אלא עד עצם היום הזה, היא אתי, מגינה עליי....

בראשון ביוני 2007 חגגנו, רומה ואני, חמישים שנות נישואים. אני חולק את חיי עם אותה ילדה קטנה שזרקה אליי תפוח מעבר לגדר. רומה היא המלאך האמיתי שלי, ואני לא מתכוון לאבד אותה".

היכולת לזהות את בני בריתך

להיות חבר בברית זוגית או קבוצתית זה כמו להיות, למשל, חבר בתזמורת. הנגנים יוצרים סימפוניה שלמה, כאשר כל אחד מהם מנגן את נגינת ליבו בקולו המיוחד, המשתלב בהרמוניה עם שאר הכלים והקולות, כאשר כולם ביחד, ובו בזמן, כל אחד לחוד, שומר על צבעו המיוחד. לכל אחד מהשותפים בברית ייעוד ושליחות ייחודית התומכת ומשלימה את המקום של כל השותפים האחרים באותה הברית בפרט ובעולם בכלל.

ברית חיובית עוזרת לכל השותפים בה לעלות על דרך המלך, לשוב אליה או להישאר עליה. לגלות, לרפא ולממש את עצמם על פי צו נשמתם ולהפוך את מאוויי ליבם מחלומות למציאות בכל התחומים. ברית שלילית גורמת לשותפים לרדת מדרך המלך ולרעות בשדות זרים, לא לגלות, לא לרפא ולא לממש את עצמם, לסטות מהדרך ולחוות סבל.

לפעמים נדמה שהעזרה בה אנו חפצים מתמהמהת אך האמת היא שהעזרה תמיד שם, אלא שלא תמיד היא גלויה לנו. הסיבה לכך טמונה בקושי להיות שותפים לברית, לזהות את בני בריתנו, להבין את התמיכה שהם מושיטים לנו, לקבל אותה וליהנות ממנה. קשיים אלו מפריעים לנו לזהות בריתות חיוביות ולהתחייב להן וכן לזהות בריתות שליליות ולהתרחק מהן. הם מפריעים לנו לוותר על בריתות שהסתיימו, לעדכן בריתות שהתיישנו, לשנות בריתות, ליזום בריתות חדשות ולהוביל בריתות.

המודרנה מציפה אתנו בפיתויים רבים שמזמינים אותנו להתרחק מעצמנו. אנו נקראים להעתיק את צו האופנה, לא רק בביגוד אלא גם בהתנהגות ובהשקפת העולם. בכך אנו מתרחקים מהקשב לעצמנו, מהחזון האישי שלנו לחיים, מהברית הפנימית שלנו עם עצמנו ועם הבורא. מתי לאחרונה משהו או מישהו דרש ממך לשוב לדרך המלך שלך?

היהודי הדתי מחויב לנהל את שיגרת יומו על פי ההלכה. בסביבה בה הוא חי, קיים הסכם חברתי התומך בו לנהל אורח חיים דתי הלכה למעשה. בין אם מתחשק לו או לא הוא מתפלל שלוש פעמים בכל יום (לפעמים עם יותר כוונה ולפעמים עם פחות). איך נראית שיגרת יומו של אדם המחויב ללכת אחרי ליבו ולממש את צו נשמתו? מהם המנהגים הקבועים שהוא מקיים על מנת להיות נאמן לקול הפנימי שלו? איך יכול האדם החופשי להקפיד לגלות, לרפא ולממש את עצמו כאשר הוא חי בחברה בה מערכת הבריתות וההסכמים הקיימת סביבו לא תומכת או מאמינה בדרך שלו ואולי אף מטילה בה ספק?

לאדם הדתי ברור ומובן מאליו שהוא חלק מברית - ברית של אמונה, ברית של ייעוד, וברית השתייכות לזרם הדתי איתו הוא מזדהה. אך בעולם הלא דתי, שבו לא קיימת מחויבות לאורח חיים מוגדר ולברית של אמונה משותפת, בניסיון נואש למצב ולעגן את עצמו למציאות, האדם החופשי עלול לברוח אל הקטבים: מחד, להשתלב בקבוצת ברית כל שהיא אך להתבולל בתוכה ולאבד את עצמיותו ועצמאותו ומאידך, להירתע מכל סוג של קבוצתיות למען שימור החרות האישית על חשבון הסתפקות בחיי בדידות. האיזון נמצא באמצע: בבחירה להיות מודעים לבריתות בהן אנחנו נמצאים, לאפשר לעצמנו להיות חברים בהן תוך כדי שאנו יוצרים לעצמנו את מקומנו הייחודי בתוכן ונהנים מהמרחב הפרטי שלנו בתוך הברית.

לחדש את הברית באלגנטיות וללא דרמה

אני אישה רוחנית אך אינני אישה דתייה. אני מאמינה בקיומו של בורא עולם וביכולת של האדם ליצור קשר ישיר ובלתי אמצעי עם בוראו ועם נשמתו שלו ללא מתווכים. אני מאמינה בקיום מצוות: מצוות הנובעות מצו הנשמה שלנו ולא מצוות הנגזרות מתוך פרשנותו של רב כזה או אחר עבורנו. אני מאמינה ביכולת של כל אדם לתת פרשנות אישית נבונה לסימנים שהבורא שולח לנו (וזה כולל גם פרשנות אישית וחופשית של התנ"ך עצמו). אני מאמינה שהבורא תכנן לכל אדם ייעוד ושליחות משלו ואותן ניתן לממש רק על ידי קשב אמיתי וכן ללבו ולבורא באופן ישיר ובלתי אמצעי.

אלא שהבורא לא נוהג לתקשר איתנו ברמה היומיומית דרך הסנה הבוער וב"של נעלייך מעל רגלייך", אלא בדרכים מעודנות יותר ופחות דרמתיות. הבורא משוחח עמנו באמצעות בני ברית. הוא שולח לנו בני ברית לעזרה והם מסייעים לנו לשוב אל עצמנו ולשגשג בדרכינו, להתעודד, להתחזק ולהתמקד. הם עוזרים לנו להרגיע את חיינו הסוערים ולחזור לשפיותנו. הם תומכים בנו לשוב אל דרך המלך שלנו ולהצליח בה בקלילות וללא סבל או מאמץ.

בדיחה מפורסמת מספרת על איש מאמין שהיה בסכנת טביעה והתפלל לאל שישלח לו הצלה. כעבור כמה דקות עברה שם סירה שהציעה למשות אותו מהמים אך האיש ענה "תודה רבה, אין צורך, אני סמוך ובטוח שאלוהים יציל אותי". את אותה התשובה הוא נתן לכדור הפורח, החסקה, המסוק והספינה שעברו שם באותה השעה והציעו לו עזרה, ולבסוף טבע ומת. בגן עדן פנה לאלוהים בכעס ותבע לדעת מדוע לא בא להציל אותו. "מה זאת אומרת לא באתי?" ענה אלוהים. "שלחתי לך סירה, ספינה, חסקה, מסוק וכדור פורח! למה לא נעזרת בהם?"

בני בריתנו עושים הכול על מנת שנזהה אותם. הם מסמנים לנו, מאותתים לנו, קוראים לנו, עושים למעננו מחוות. מכיוון שהם פועלים בעדינות ובאלגנטיות הם לעולם לא כופים את עצמם עלינו. אנחנו הם אלה שאמורים ללמוד לזהות אותם ולבטוח בהם. האחריות לקבל מהם תמיכה מוטלת עלינו.